השופטת ד' ביניש:
העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטתם של פרקליט המדינה ושל המשנה לפרקליט המדינה שלא להעמיד לדין פלילי את המשיבים 2 ו-3, והשאלה הטעונה הכרעה היא האם מקימה העתירה עילה להתערבותנו בשיקול דעתם.
עיקרי העובדות והשתלשלות העניינים בתיק
1. העותרים בעתירה שלפנינו הנם הוריו של תומר נעים ז"ל (להלן: המנוח), אשר מצא את מותו הטרגי ביום 11.11.02. ביום זה, סמוך לשעה 13:00, הבחין שוטר תנועה במנוח בפינת הרחובות ז'בוטינסקי והרצל בראשון לציון, כשהוא רכוב על אופנוע כבד (600 סמ"ק) אשר לוחית הזיהוי שלו מכוסה. השוטר קרא למנוח מספר פעמים במערכת הכריזה לעצור, אולם הלה לא שעה לו והמשיך בנסיעה כשהוא מתעלם גם מרמזור אדום. בעקבות זאת דיווח השוטר במכשיר הקשר כי המנוח נמלט ממנו וביקש מהמשיבים 2 ו-3 לבחון אפשרות של ביצוע חסימה בכביש. המשיבים 2 ו-3 שמעו את הדיווח בקשר, ורצו לכיוון הכביש. המשיב 2 (להלן: המשיב), אשר היה אז מפקד נקודת המשטרה בנס ציונה, הורה למשיב 3, פקח עירוני שישב באותה עת בנקודת המשטרה, להביא את הניידת המשטרתית על-מנת לחסום את הכביש. לאחר שנשמע דיווח נוסף בקשר, לפיו המנוח נמצא בטווח של שניות מהם, החליט המשיב לחסום מידית את הדרך באמצעות עצירת התנועה בכביש. המשיבים 2 ו-3 עצרו את המכוניות שהגיעו למקום, והשוטרת שרה שוורץ (להלן: המנוחה), אשר הייתה אף היא באותה עת בנקודת המשטרה בנס ציונה, התמקמה במרחק של כעשרה מטרים משם. לאחר זמן קצר הגיע המנוח כשהוא רכוב על אופנועו, ותמרן בין טורי המכוניות. בשלב זה השליך לעברו המשיב לוח עץ בגודל של כ-50X80 סנטימטרים. המנוח פנה בחטף שמאלה, המשיך לנסוע מטרים ספורים בצד שמאל של הכביש, איבד שליטה על אופנועו, והתנגש חזיתית במנוחה. השניים עפו באוויר ונהרגו במקום.
2. בעקבות האירוע נפתחה במחלקה לחקירות שוטרים חקירה פלילית נגד המשיב, בחשד כי המוות נגרם בעבירה. ביום 16.4.03 הוחלט על סגירת התיק נגדו בשל חוסר בראיות מספיקות להעמדתו לדין פלילי. ביום 16.7.03 הגישו העותרים ערר לפרקליט המדינה נגד ההחלטה לסגור את התיק, וביום 17.3.04 נשלח אליהם מכתב המודיע להם כי התיק יוחזר למחלקה לחקירות שוטרים לשם ביצוע השלמת חקירה. לאחר קבלת ממצאי השלמת החקירה, ביום 28.3.05, החליט המשנה לפרקליט המדינה, עורך-הדין שי ניצן, שלא לשנות מהחלטת המחלקה לחקירות שוטרים לסגור את התיק נגד המשיב ונגד המשיב 3. הנימוק המרכזי לדחיית הערר בכל הנוגע לעבירת ההריגה, התמקד בקביעה של העדר ראיות לקשר סיבתי-עובדתי בין זריקת לוח העץ לבין אירוע התאונה הקטלנית. הנימוק באשר לעבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) התמקד בקיומו של הקושי בהוכחת היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, וכך נקבע בהחלטה שנוסחה נשלח אל העותרים:
"עיון יסודי, חוזר ונשנה, בחומר הראיות הקיים בתיק, לרבות בחינה יסודית של מכלול החומר שהועבר אלינו על ידכם העלה, כי אין ראיות מספיקות לצורך הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי בין מעשה זריקת לוח העץ על ידי הנילון לאירוע התאונה שהתרחש לאחריו...
אשר לאפשרות העמדת הנילון לדין באשמת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה על הוראת סעיף 332 לחוק העונשין, נראה, כי גם סעיף זה לא ניתן יהא להוכחה. הוראת סעיף 332 דורשת התקיימות כוונה מיוחדת לפגוע, וכוונה שכזו לא ניתן יהיה לכאורה להוכיח. נוכח כל האמור, אין מנוס מדחיית הערר ככל שמדובר בהעמדת הנילון לדין פלילי".
עם זאת, נוכח חומרת המקרה, המליץ המשנה לפרקליט המדינה על העמדת המשיב לדין משמעתי בגין התרשלות בתפקיד.
3. ביום 2.5.05 הגישו העותרים עתירתם זו כנגד החלטת המשנה לפרקליט המדינה. בעתירתם ביקשו העותרים כי יינתן צו-על-תנאי המורה לפרקליט המדינה לנמק מדוע לא יוגש כתב אישום נגד המשיבים 3-2 בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק ובעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק; מדוע לא יורה על פיטוריו של המשיב מהמשטרה ועל פיטוריו של המשיב 3 מהעירייה; ומדוע לא יעמיד לטובת העותרים את כל חומר הראיות שנאסף במסגרת חקירות המשטרה בעניין. כן ביקשו העותרים כי יינתן צו ביניים המורה לפרקליט המדינה שלא להעמיד את המשיב לדין משמעתי עד להכרעה בעתירה. בעתירתם טענו העותרים כי החלטת המשנה לפרקליט המדינה לוקה בעיוות מהותי, בחוסר סבירות קיצוני ובסתירה לאינטרס הציבורי, באופן המצדיק את התערבות בית המשפט.
ביום 4.1.06 נשמעו טענות הצדדים לפנינו. לאחר שהוברר במהלך הדיון כי הטעם המרכזי לסגירת תיק ההריגה הינו העדר הוכחה לקשר הסיבתי לגרימת המוות, ובהמלצת בית המשפט, צמצמו העותרים את עתירתם לסעד של העמדת המשיב לדין פלילי בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק. ביחס לסעיף חוק זה הופנתה תשומת ליבו של פרקליט המדינה לכך שחלה התפתחות בהלכה ביחס ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירה זו, והוא התבקש לבחון מחדש את עמדתו ולהגיש הודעה מעודכנת מטעמו בתוך 30 ימים. כן התבקש לציין בהודעתו אם מוכן הוא שבית המשפט ידון בעתירה כאילו ניתן בה צו-על-תנאי. לבסוף קבע בית המשפט כי לא יתקיים דיון נוסף בפני ההרכב וכי אם לא תשונה עמדת הפרקליטות יינתן פסק-הדין על-פי החומר הכתוב.
ביום 17.1.06 הוגשה מטעם פרקליטות המדינה הודעה מעדכנת בה צוין כי הוחלט, לאחר התייעצות עם פרקליט המדינה, שלא לשנות מההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי. כן צוין בהודעה כי נוכח נסיבות המקרה אין פרקליט המדינה רואה עילה למתן צו-על-תנאי. ביום 30.1.06 הגיש בא-כוח העותרים את תגובתו להודעה המעדכנת מטעם פרקליט המדינה, וביום 6.4.06 החלטנו להוציא צו-על-תנאי המכוון אל פרקליט המדינה והמורה לו להתייצב וליתן טעם מדוע לא יורה על העמדת המשיב לדין פלילי בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק. ביום 30.4.06 הוגש מטעם פרקליט המדינה כתב תשובה לצו-על-תנאי, בו פורטה עמדת הפרקליטות לפיה דין העתירה להידחות.
טענות הצדדים
נימוקי ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי באו לידי ביטוי בהחלטה עצמה, ועל אלה נוספו הנימוקים שפורטו בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט מטעם פרקליטות המדינה.
טענות המשיבים
4. הנימוק המרכזי לדחיית עררם של העותרים ביחס להעמדת המשיב לדין לפי סעיף 332 לחוק התמקד בקיומו של הקושי בהוכחת היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בכתב התשובה אשר הוגש לבית המשפט צוין, בין היתר, כי העמדה לפיה לא ניתן יהיה להוכיח בהליך פלילי את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה - כוונה לסכן חיי אדם - נותרת בעינה גם לנוכח הפסיקה בע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: עניין אלקורעאן), הקובעת כי בעבירה זו ניתן להסתפק בהלכת הצפיות כתחליף לכוונה. זאת, מאחר שלפי הטענה לא ניתן יהיה להוכיח בהליך פלילי כי המשיב אכן צפה, ברמת הסתברות גבוהה של קירבה לוודאות, כי זריקת לוח העץ תוביל לסיכון חייו של המנוח. זאת, בהתחשב בלהט האירועים ובשל האינטנסיביות בפעולתו של המשיב.
5. נימוק נוסף אשר פורט בתגובת פרקליטות המדינה לעתירה מתייחס לאיזון האינטרסים שבין האינטרס הציבורי בהעמדה לדין מצד אחד, לבין האינטרסים התומכים באי העמדה לדין מצד אחר. בבואן להפעיל איזון זה, כך נטען, על רשויות התביעה לשוות לנגד עיניהן את הנזק אשר נגרם לאדם שכנגדו מופעלת הסנקציה הפלילית, ולהימנע מהעמדה לדין מקום בו הפגיעה הנגרמת מכך הינה בלתי מידתית. מאחר ובענייננו מדובר בעבירה חמורה, אשר העונש המירבי בגינה הנו עשרים שנות מאסר, נטען כי העמדת המשיב לדין פלילי בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה תהווה, בנסיבות העניין, "צעד בלתי מידתי ובלתי הולם". עמדה זו ביססה פרקליטות המדינה על שלושה שיקולים מרכזיים:
הראשון, הנו אופייה של הפעולה כפעולה אינסטינקטיבית, אשר בוצעה מתוך מניע חיובי של רצון לשמור על שלום הציבור ועל ביטחונו. לפי הטענה, בניגוד למקרים ה"קלאסיים" בהם מועמדים חשודים לדין בגין עבירות לפי סעיף 332 לחוק, בהם ניתן לזהות הן מימד של תכנון מוקדם לביצוע העבירה והן "כוונה רעה" בבסיס המעשים, הרי שבענייננו מדובר בפעולה אינסטינקטיבית שבוצעה מתוך מניע חיובי. בנסיבות אלה, כך נטען, אופייה של הפעולה שולל את ההצדקה להעמדה לדין בעבירה לפי סעיף 332 לחוק.
השיקול השני אשר פורט בהקשר זה הנו כי יש לראות את פעולת המשיב כפעולה מבצעית, באופן המשליך על שאלת העמדתו לדין פלילי. על-פי הנטען, עניינו של המשיב מקביל במידה רבה לעניינם של חיילים המבצעים פעילות מבצעית, מאחר וביצע את המעשה במהלך פעילות שמטרתה הייתה אכיפת החוק והסדר. על כן, גם אם שגה המשיב בהפעלת שיקול דעתו במהלך הפעולה, הרי שאין להעמידו בגינה לדין פלילי בעבירה שעונשה עשרים שנות מאסר.
השיקול השלישי אשר נשקל בהקשר זה עניינו בקיומה של חלופה להעמדת המשיב לדין פלילי - והיא העמדתו לדין משמעתי, כפי שהומלץ על-ידי המשנה לפרקליט המדינה.
6. פרקליטות המדינה ביססה את טיעוניה לפנינו גם על ההיקף המצומצם של התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק בעניינים מעין אלה, ועמדה על כך שהתערבות זו שמורה למקרים בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני". בענייננו, כך נטען, ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי הנה החלטה מושכלת וראויה, אשר ניתנה לאחר בחינה מעמיקה של מכלול הנתונים והשיקולים הרלוונטיים, ומצויה במתחם הסבירות המסור לרשויות התביעה ולפרקליט המדינה, בהפעילם את שיקול דעתם לעניין העמדה לדין.
טענות העותרים
7. נגד נימוקי ההחלטה העלו העותרים מספר טענות מרכזיות. באשר לקביעה כי לא התקיים אצל המשיב היסוד הנפשי הנדרש ביחס לעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, טענו העותרים כי במספר הודעות ציין המשיב כי במעשה זריקת לוח העץ לעבר המנוח, התכוון "לעצור" את המנוח. הם הוסיפו וציינו כי בהחלטה להעמיד את המשיב לדין משמעתי צוין כי ההחלטה נבעה מחומרת המקרה שהתבטאה בכך שהמשיב זרק לוח עץ לעבר נוסע אופנוע, "דבר שעלול היה לסכנו". לפי הטענה, טיב המעשה - השלכת לוח עץ על ידי העפתו בתנופה ומטווח קרוב לעבר רוכב אופנוע נוסע, וכן זהות העושה - קצין משטרה מנוסה ובעל ניסיון מבצעי עשיר, מלמדים על התקיימות היסוד הנפשי הנדרש. בהתחשב בכל אלה, טענו העותרים כי התקיים אצל המשיב בעת המעשה היסוד הנפשי של כוונה לסכן את המנוח. העותרים הוסיפו וטענו כי ממילא מתקיימת בעניינו גם הלכת הצפיות.